"חליליות או לא להיות" או: איך הכל התחיל?
יום חורפי אחד, כשהייתי בכיתה ב', המחנכת אמרה: "מי שרוצה ללמוד חלילית, יצביע." הצבעתי.
קיבלתי פתק להורַי, שחתמו עליו וכבר בשבוע שלאחר מכן התחלתי ללמוד בחוג חלילית אצל בעלה.
עולם המוסיקה נפתח בפני ומאז נשמתי אותו.
התחלתי ללמוד בחלילית סופרן.
המשכתי ללמוד חלילית אלט
ונשבֵּתי בקיסמה של הנגינה ביחד.
בחופש הגדול שבין כתה ה' ל- ו' נחשפתי לחליל צד.
כל פעם שהטלוויזיה נפתחה הושמע (ממש במקרה) שיר בחליל.
אמי אמרה לי: "תקשיבי איזה צליל יפה יש לחליל.
אולי תעברי לנגן בחליל צד?"
כשנמאס לי לשמוע את אותה המנטרה,
הסכמתי והתחלתי ללמוד חליל.
החל מחנוכה באותה השנה הופעתי בכל טקס בבית הספר
וצברתי שעות במה רבות.
כשצריך היה לבחור תיכון,
לכולם היה ברור שאלך לתיכון ע"ש 'תלמה ילין'.
התנגדתי, כי כולם 'חְנונים'.
בכל זאת הלכתי ליום פתוח שבו הוצגו מגוון המגמות.
ראיתי שזהו מקום בו נושמים תרבות ואמנות ושעושים בו מוסיקה.
הבנתי שזה המקום בשבילי.
התקבלתי לתיכון בחליל,
ובכתה יא' חזרתי לחלילית.
למדתי אצל פיטר ואן האולינגן,
שפתח בפני את הדלת לנגינת הבארוק.
את התואר הראשון סיימתי במדרשה למורים למוסיקה שבמכללת לוינסקי.
כבר מהשנה השלישית ללימודי
לימדתי בחטיבות ביניים ובתיכונים
האזנה מודרכת ותולדות המוסיקה.
יום אחד, חיפשו מורה לחלילית בבית הספר מכל"ל ברמת גן.
התחלתי ללמד בחצאי כיתות
ובמקביל נפתחה מגמת מוסיקה.
כעבור שנתיים ניהלתי אותה
והיהלום שבכתר היתה מחלקת החליליות.
הקמתי שני אנסמבלים: אנסמבל "שיא" – האנסמבל הייצוגי,
ואנסמבל צעיר, שהוא עתודה לאנסמבל הייצוגי.
בהיותי טיפוס דינמי, נ
וכחתי לדעת שחוברות הלימוד הקיימות בשוק
אינן מיועדות לנגינה בקבוצה
ואינן מספקות את השקפתי החינוכית.
התחלתי לכתוב חומרים ועיבודים,
אותם גם העברתי במסגרת השתלמות למורים למוסיקה.
בתום ההשתלמות נשאלתי על ידי המשתלמות:
"למה לא תוציאי לאור חוברת מיוחדת לקבוצה?"
עניתי שזה מורכב ומסובך,
אבל ברגע שנכנסתי למכונית, אמרתי לעצמי:
"בעצם למה לא? אין דבר העומד בפני הרצון."
כך הוצאתי לאור את תגלית החלילית – סופרן א'
ותגלית החלילית – אלט א'.
