היום היא הצליחה להדהים אותי. אני מכירה את אסנת מילדות. תמיד התעניינה והתעסקה במוסיקה, תמיד עשתה הכל הכי טוב שרק אפשר, תמיד המציאה עצמה מחדש, תמיד הציבה לעצמה עוד פסגה להגיע אליה ותמיד הצטיינה בכיבוש שלה. לא בכדי היא החליטה שהיא עושה דוקטורט. היא ידעה שהיא תגיע לשם. ולמרות כל אלה, עם יד על הלב, אף פעם לא הבנתי מה בדיוק היא עושה. היא היתה מספרת לי, ואני הנהנתי ולא הבנתי כלום. ולפני כמה שבועות אמרתי לה שזה מטריד אותי שאין לי מושג מה היא עושה (בין היתר) ושתיקח אותי להרצאה שלה. והיום זה הגיע. לקראת יום ירושלים הרצאה בנושא השירים שנכתבו על העיר. שירים, שכביכול שגורים בפי כולנו, אך אני מאמינה שכמוני, רובנו לא תמיד מצא זמן להתעכב על תוכנם, וכלל לא יודע מה עומד מאחוריהם. אבל היא יודעת. במשך שעה וחצי ישבתי משתאה. מהמקצועיות שלה, מהידע שלה, מהעמידה שלה מול קהל, מההנגשה, מהשפה הרהוטה והקולחת, מקטעי ההומור ששתלה בין הטקסטים, מהחיבור הקסום בין ההיסטוריה לבין הסיפורים שעומדים מאחורי השירים לבין תוכנם, ומהמקטעים והביצועים שבחרה להשמיע. ואז זה נגמר. הרגשתי צמאה. צמאה להרגיש שוב את תמהיל החושים המשכר הזה. ושאלתי אותה מתי ההרצאה הבאה."